בפינת הנוסטלגיה: שר הטבעות, הפועל ירושלים והקשר ביניהם

מתישהו בשנת 2004 כתבתי טור לאתר האוהדים של הפועל ירושלים בנושא הבוער דאז של שיריונים באירופה. מכבי קיבלה אז את חוזה השיריון הראשון או השני שלה עם היורוליג, והפועל ירושלים הצטרפה ליול"ב קאפ, כפי שנקרא אז, למרות שסיימה במקום השביעי בעונה שלפני כן. מכיוון שבערך באותה התקופה גיליתי את פורומי טולקין באורט ואת קהילת טולקין הישראלית, והעניין הטולקינאי שלי התעורר מחדש, ניצלתי את ההזדמנות להשוות בין השאיפה לשיריון ובין השאיפה להחזיק ולהשתמש בטבעת הסאורונית, ויצא הטור הנ"ל שהייתי די מרוצה ממנו.

מאז זרמו הרבה מים וקרו הרבה דברים. הפועל זכתה ביול"ב באותה עונה (וויתרה על ההשתתפות החד פעמית ביורוליג שהזכייה העניקה), מכבי המשיכו להיות משוריינים ולאחרונה אפילו זכו לחוזה של עשר שנות שיריון שהעלים באופן סופי את הסיכוי לייצוג כלשהו של ישראליות במפעל הזה, ובטח של אלופת ישראל. הפועל החליפו בעלים והמשיכו את הרומן עם היול"ב בתקווה לקבל שיריון משלהם עד שויתרו על החלום, אולי סופית, השנה. מכבי גם הספיקו לזכות בשלוש אליפויות אירופה, לאבד מנכ"ל שהתאבד אחרי שהבנק הסודי שניהל התגלה כהונאת פונזי, ואז לאבד שלוש אליפויות בארץ ולהפוך לקבוצת תחתית ביורוליג.

ככה שאולי הרבה מהדברים שנכתבו בטור כבר לא ממש רלוונטיים והמציאות התפתחה אחרת מהתקוות שהועלו בו, אבל עדיין אהבתי את ההשוואה ואת המסרים שהועלו בו. למרבה הצער, גם פורומי אורט וגם אתר האוהדים הנ"ל כבר לא קיימים (מהאתר נשאר הפורום בלבד), ככה שהטור עצמו ירד מהרשת. אז למען הנוסטלגיה אני מעלה אותו מחדש לכל המעוניין, כפי שהועלה במקור.

(במקור זה הועלה עם תמונה של אלייז'ה ווד מושיט ידו אל הטבעת, אני מקווה שיסולח לי על שויתרתי עליה)

אחוות הטבעת

אפתח בטון אישי משהו: כעשר שנים לפני שהתוודעתי למלחה ולהפועל, סבלתי מהתמכרות אחרת לחלוטין, לסדרת הספרים של טולקין: "ההוביט" ו"שר הטבעות". סדרת הסרטים שיצאה בשנים האחרונות, החזירה אותי לעולם הזה של ילדותי, ובטור זה, לכבוד יציאת הסרט השלישי, אני אנסה לקשר בין שתי ההתמכרויות הללו. מי שעדיין לא קרא את הספר, אולי ימצא את הדברים הבאים חידתיים במקצת, אבל אם הדבר יגרום לו לרוץ לחנות הספרים הקרובה, אז מטרה אחת כבר הושגה.

האמת, כשחושבים על זה, לא קשה לקשר את הארץ התיכונה ועולם הכדורסל שלנו. טולקין אולי כתב ספרי פנטזיה, אבל המסר העומד מאחוריהם הוא פשוט ובהיר למדי: יש צד טוב, ויש צד רע. הרע חזק בהרבה מהטוב, ולמעשה שולט בעולם (או מתכנן לעשות זאת), בזמן שהטוב מנסה לשרוד ומקווה לימים טובים יותר.

עד כאן ההקבלה ברורה למדי, ואני בטוח שההשוואה בין מכבי ובין סאורון תתקבל על דעת רוב אוהדי הפועל, אך, יש לציין, היא אינה מעניינת במיוחד. אבל טולקין הכניס לסיפורו פרט נוסף, שהופך את המסר הבסיסי שלו למורכב הרבה יותר, ושהוא עושה את ההקבלה לרלוונטית במיוחד. הפרט הזה הוא כמובן הטבעת, שעל שמה נקראת הסאגה מלכתחילה. הטבעת היא בסיס שלטונו של הרע, היא מקור כוחו, יציר כפיו, ואם תהיה בידיו, היא תהפוך אותו לחזק ולבלתי ניתן לניצחון.

מה היינו מקבילים לכך? ברוך השם, למכביזם יש מספיק אמצעים משוכללים וטכניקות המבטיחות את המשך שלטונו ואת היותו בלתי ניתן להבסה, לפחות לדעת רבים. אבל יש אמצעי אחד שהוא מעל כולם, והוא הייצוג התמידי באירופה. אירופה עבור מכבי היא כמו הטבעת עבור סאורון, היא מספקת יוקרה, כסף, שחקנים, ומקבעת את המעמד שלה כ"קבוצה של המדינה". מאז ומעולם מכבי שאפה להשיג מעמד של קבע באירופה, מבלי שתוטרד בעניינים שוליים כמו זכייה באליפות כדי להשיג את זה, ולפני מספר שנים שאיפה זו הושגה. בזכות חוזי שיריון למיניהם, המעמד הזה מובטח, ואכן פחות או יותר מאז, המאבק בזירה המקומית הפך לחסר סיכוי לחלוטין. מישהו עוד זוכר את הסיכוי הממשי בעונת הפיצה להדיח את מכבי מאירופה ולתפוס את מקומה?

אבל לא על צד זה של ההקבלה אני מעוניין לדבר כאן. סה"כ, סאורון כמעט שאינו מופיע ב"שר הטבעות", עיקר הסיפור נסב סביב אלו הנאבקים בו, הקשיים שהם חווים, הדילמות והויכוחים הפנימיים בתוכם. וכאן נעוץ המסר האמיתי והחשוב של טולקין, המסר שעליו אני רוצה לדבר כאן: כל כמה שחשוב לנצח את הרע, אין לעשות זאת בכליו הוא. הטבעת, יציר כפיו ובסיס שלטונו, אינה יכולה לשמש את הצד המנוגד לו. את המסר הזה, ואת הרלוונטיות שלו לענייננו, הייתי רוצה להציג כאן.

א. סארומאן

"כי הוא שאף למצוא את הטבעת הגדולה בעצמו, הוא ולא אחר, למען יענוד אותה לאצבעו ויצווה על הכל כרצונו. זמן רב למד את דרכי סאורון בחפצו להביסו, ועתה קינא בו כיריבו, תחת אשר ישנא את מעשיו"

("הסילמריליון", תרגם עמנואל לוטם, עמ' 273)

מבין הדמויות המופיעות בספר, המקרה של סארומאן הוא הפשוט ביותר. זוהי דמות השייכת לצד הטוב במקורה, אך שעברה תהליך של השחתה פנימית, והיא שואפת להשיג את הטבעת לעצמה. גם דמות זו שואפת לנצח את סאורון, אבל למעשה לרשת אותו ולחקות את דרכיו. בסופו של דבר, סארומאן הופך לאויב הצד הטוב, לא פחות מהאויב המקורי.

את ההקבלה כאן קל מאוד להבין. הסארומאנים של מציאות הכדורסל שלנו הן אותן קבוצות שהמאבק שלהן במכבי מבוסס על קינאה, לא על ערכים. מי שהיה רוצה להגיע למעמד זהה בארץ ובאירופה ולהשיג זאת לא בדרך תחרותית וראויה, זו ההקבלה שראויה לו. אם סארומאן כזה ינצח, לא יהיה שום רווח, בסה"כ שר אפל אחד יוחלף בשר אפל שני. וכמו סארומאן, השיטה היא אותה שיטה: אם נצליח לזכות בכלי נשקו של האויב, נשריין את עצמנו באירופה למספר שנים, נוכל לבנות את עצמנו כקבוצה גדולה ונקרא תגר על האויב הגדול.

טולקין כמובן מבהיר עד כמה הדרך הזו אינה ראויה. אבל הוא גם אומר דבר נוסף: בשורה התחתונה, זו אינה דרך שיש לה סיכוי. סארומאן, עם כל מאמציו לרשת את סאורון, הופך בעצם למשרתו, צל חיוור שלו, ומי שנתון לחלוטין לשליטתו. או כפי שמנסח זאת טולקין: "וכך ניטל הערך ממעשיו, ומעוזו נהפך להיות העתק בזעיר אנפין, מעשה ילד קטן או עבד מחניף, לאותה מצודה אדירה משופעת בנשק ומלאה בתי כלא וכבשני ענק הקרויה באראד-דור, המגדל האפל" ("שני המגדלים", תרגמה רות לבנית, עמ' 145).

אם סארומאן הוא דוגמא אחת למשרת ממין זה, טולקין מספק עוד מספר דוגמאות, תשע, ליתר דיוק. הנאזגול, תשעת הרפאים אשר על הטבעת, שלכל אחד מהם "מוענקת" טבעת משלו. לא רק שהטבעות הללו לא מקלות על המאבק בסאורון, הן לגמרי נתונות לכוחו. ככל שאני חושב על זה יותר, זה המקום הנוכחי שהפועל תופסת בהקבלה הזו. הרי כה התקנאנו בטבעת המכביסטית, שרצנו להשיג לנו אחת כזו, והיא ההליכה ליול"ב קאפ, שכל כך הרבה אושר נשפך עליה. אז אם לגבי מידת התועלת שיוצאת לנו מזה אפשר להתווכח, על הלגיטימציה שהדבר מעניק למעשיה של מכבי יהיה קשה לחלוק. אין זה פלא שדווקא השנה הקשרים בין המועדונים והדיבורים על "אחווה" התחזקו מאוד. למרבה הצער, הביטוי "אחוות הטבעת" בהקשר שלנו הוא שונה מאוד מהמקור הטולקיני.

ב. גאלאדריאל

"אין אנו יכולים להשתמש בטבעת השליטה. דבר זה יודעים אנו היטב. לסאורון היא שייכת, היא יציר כפיו והרוע טבוע בה. גדול כוחה, בורומיר, מכדי שיוכל המחזיק בה לכוון אותה לרצונו, אלא אם כן הוא אחד מאדירי הכוח. ולהם, לחזקים, היא מסוכנה שבעתיים. עצם התשוקה אליה משחיתה את הלב. זכור את סארומאן. ואם יסתייע בה אחד החכמים וידיח את מושל מורדור, בתכסיסיו שלו, סופו שיושיב עצמו על כס סאורון, ויקום עוד שר אפל."

("חבורת הטבעת", תרגמה רות לבנית, עמ' 278)

 יהיה מי שיגיד כי ההשוואה לסארומאן ושאר משרתי האופל עושה עוול למתנגדי מכבי. וזה יהיה במידה רבה של צדק, הרי בין אוהדי הפועל, ישנם מעטים שבאמת רוצים להחליף את מכבי ולאמץ את שיטותיה. מישהו מאיתנו היה רוצה לשמוע שדני קליין נפגש בביתו עם ברק פלג, יום לפני משחק קריטי מול נהריה? או האם היינו מקבלים בשלווה החתמה של שחקן נבחרת כשחקן עשירי, על מנת לשתף אותו בגארבג' טיים? ברור שלא. אפשר לטעון לפיכך שהשימוש באמצעי האפל אינו למען החלפת מכבי, אלא פשוט כדי להיאבק בה. אחרי שהניצחון יושג, יושב הסדר על כנו והכל יהיה שוויוני ויפה.

גם לזאת טולקין נותן את התשובה. לא צריך להיות רשע מרושע כדי להפוך לסאורון. עצם השימוש בטבעת, גם אם הוא נעשה בידי צדיק שבצדיקים, יהפוך את המשתמש בה למושחת, ובמקרה של ניצחון, לשר אפל חדש. רעיון זה מובע בידי רוב הדמויות החשובות, כמו אלרונד או גאנדאלף. כך מתייחס לכך אלרונד, למשל, בדברים שהובאו לעיל. אבל מי שמבטאת אותו בצורה היפה ביותר היא גאלאדריאל, שלה פרודו מציע את הטבעת מפורשות. ההצעה מביאה להתפרצות של חלום: "והנה קם הדבר ונהיה. מרצונך החופשי תתן לי את הטבעת! במקום השר האפל תמשול מלכה. ואנוכי לא אהיה אפילה, אהיה יפה ונוראת-הוד, כבוקר ולילה! אהיה הדורה כים, כשמש, כשלג על ההרים! אהיה נוראה כסופה וכברק! חזקה ממוסדות ארץ! הכל יאהבו אותי וימך ליבם!" ("חבורת הטבעת", עמ' 377). בסירובה לקבל את הטבעת, היא ממחישה כי החלום עתיד להפוך לסיוט, והמלכה נוראת-ההוד, תהיה בסופו של דבר אפלה כמי שהחליפה.

אין לי ספק, כי גם הישר שבישרים יושחת בדרך זו. נניח שהפועל תשיג לעצמה שיריון רב שנים ביורוליג, התרגילים המלוכלכים יבואו חיש קל. אנחנו נתחיל לשמוע כי ברור שרק קבוצה כמו הפועל יכולה לשחק באירופה, אנחנו נשמע כי ברור שצריך סגל רחב, גם אם לא כולם משחקים, ואולי אפילו נשתכנע כי ההצלחה של הפועל היא משמעותית יותר וחשובה יותר מאיכות הליגה או מהצלחת הנבחרת. וזו תהיה רק ההתחלה. מי שלא מאמין, מוזמן להיזכר מה קרה בפעם הקודמת שהפועל נכנסה ליורוליג. כל הפרשה הנוראה של הדרכון המזויף מקורה בתחושה כי נשברו המחסומים, ובעצם לנו מותר לעשות דברים כאלה.

הברירה של גאלאדריאל היא לא רק הבחירה לא לעשות רע, אלא גם ההבנה כי יחד עם אי השימוש בטבעת צריך לוותר על הרבה חלומות גדלות. המאבק למען ליגה שוויונית ותחרותית, ולמען שמירת הזהות העצמית, חשוב בהרבה מהמאבק לדומיננטיות כזו או אחרת, אפילו לגביע אירופה. "עמדתי בניסיון, אתמעט ואלך מערבה, ואוסיף להיות גאלאדריאל", היא אומרת, במשפט היפה בעיני בכל הספר.

ג. בורומיר ופאראמיר

"סארומאן בוגד הוא, אך כלום לא היבהב בו שביב חכמה? מה לכם מדברים כל העת על הסתרה והכחדה? ומדוע לא נחשוב שהטבעת נפלה לידינו לסעדנו ביום עברה? אם ניעזר בה אנחנו, אדונים חופשיים לעם חופשי, הלא נוכל למגר את האויב. וסבור אני שזה הדבר אשר מפניו הוא חושש יותר מכל."

("חבורת הטבעת", עמ' 277)

 "אך אל נא תחשוש עתה! אני לא אובה לקחתו, את הדבר ההוא, גם אם אמצאנו מוטל בצדי הדרך. ואפילו חורבן מאיים על מינאת טירית ורק אני לבדי יכול להושיעה בזו הדרך. מסרב הייתי להיעזר בכלי זינו של השר האפל לטובת עירי ולמען תהילתי. לא – אין אני נכסף לנצחונות כאלה."

("שני המגדלים", עמ' 258)

את דיוננו זה נסכם בניגוד בין שני האחים, האחד מת עקב ניסיונו להשיג את הטבעת, והשני מוותר עליה גם כאשר היא נמצאת בטווח השגה. כאן טולקין עונה לטענה הנפוצה בקרב אוהדים (ולא רק אצלם), כי בעצם למכבי (וגם להפועל) לא הייתה ברירה. מהרגע שהפיתוי הוצע, זו תהיה טיפשות לסרב לו. בורומיר, שרואה בטבעת הזדמנות שאסור לוותר עליה, הוא דמות נפוצה בקרבנו הרבה יותר מפאראמיר הנאצל. אגב, מי שראה את הסרט בלבד, עשוי להתפלא על האיפיון הזה של פאראמיר, שהרי בסרט הוא נוהג בצורה הפוכה, שובה את ההוביטים ומחליט לקחתם למינאס תירית. למעשה, זהו העיוות הגדול במעבר בין הספר לסרט. ייתכן שפיטר ג'קסון פעל כאן כמו האוהד הממוצע, וסירב להאמין שאדם כלשהו יכול לוותר על הזדמנות כזו מהרגע שהיא נופלת לידיו.

אין ספק שפאראמיר משלם מחיר על יושרו ועקביותו. בראש ובראשונה, הוא מאבד את אהבתו של אביו, דנתור. אבל את המחיר הכבד יותר משלם בורומיר, שלא רק שנכשל בהשגת הטבעת, אלא גם מביא לפירוק החבורה ונהרג כתוצאה מכך. בעוד בסופו של דבר, מעשהו של פאראמיר, נאיבי ככל שיהיה, הוא זה המביא להצלחת המאבק כולו.

+ + + + + + + + +

אני מניח שיהיו רבים שיחלקו על הכתוב כאן, אוהדי הפועל ומכבי כאחד. אני מניח שאוהדי מכבי לא יתלהבו עם זיהויים כסאורון (או שאולי לא) ויוכלו להצביע במידה של צדק כי אם כבר, צריך לזהותם עם טום בומבדיל דווקא ("בחור עליז הוא טום בומבדיל, צהובים מגפיו וכחול המעיל"). גם בקרב אוהדי הפועל יהיו כאלו שיתנגדו להשוואה או למסקנות. כאלו שאינם רואים פסול בשריון אירופי, שאינם חושבים שהתנהגותה של הפועל היא בת השוואה לזו של מכבי, או שסתם חושבים שההשוואה מופרכת. אנשים אלו עשויים לראות בטור הזה פעולה מניפולטיבית או דמגוגית, ובפניהם אני מתנצל.

יש כמובן גם להצביע על הבדלים מהותיים בין המשל לנמשל. ראשית, גם אם מכבי מושווית כאן לסאורון, אין זה אומר שהפתרון לגביה זהה לפתרון המוצע בספר. אינני חפץ בסילוקה של מכבי מן העולם, ואינני מצפה שזה יקרה לאחר שהטבעת תוחזר לכור מחצבתה. בעולם שאחרי תום שלטונה, אני רואה למכבי תפקיד חשוב בליגה התחרותית שעשויה להיווצר כאן, ועמה גם ייצוג תדיר באירופה, אך בצורה הוגנת וראויה. שנית, בניגוד לספר, שם סאורון עדיין לא השיג את הטבעת, כאן המצב עגום הרבה יותר. הטבעת שוכנת בבטחה אצל בעליה, שעושה בה שימוש רב. עם זאת, אין בכוונתי לאמץ את נקודת הראות הפסימית (שרבים כל כך אוחזים בה), שבזאת תם המאבק וששלטון האופל יימשך לעד. ממש כשם שאינני רואה בהשחתה הנוכחית של הפועל סוף פסוק. מהבחינה הזו, אני מאמץ בשמחה את עקרונותיו של טולקין, אבל אני עדיין קצת יותר אופטימי ממנו.

וכהערה אחרונה, אינני רוצה שיובן מדברי שאני מתנגד להתמודדות באירופה, ובוחר לאהוד קבוצה קטנה ושלווה אבל נטולת שאיפות. גם כאן כדאי להביט בספר, שודאי שאינו אנרכיסטי או אסקפיסטי. ספרו של טולקין מסתיים בניצחון הטובים, ובהמלכת מלך על עולמם. זהו אינו פתרון של בריחה, אלא להפך, פתרון שנובע מאמונה כי אחיזה בעקרונות ובצדקת הדרך, יכולים להביא לניצחון ולהצלחה. ולמעשה, זו הדרך היחידה להשיג זאת.

מודעות פרסומת

הרצאות מוקלטות בכנסי חובבים

כבר די הרבה שנים (מאז 2005) שיוצא לי להשתתף כמרצה בכנסי חובבים, בעיקר עולמות/מיתופיה/אייקון. חלק מן ההרצאות הללו צולמו או הוקלטו ופוזרו ברשת בצורה נוחה יותר פחות לאיתור. נראה לי שהגיע הזמן לרכז את התוכן הזה לפוסט אחד למען התיעוד ונוחות השליפה.

שר הטבעות כספר ההמשך של ההוביט (עולמות 2005, הקלטת אודיו):

ניסיון להציג את שר הטבעות כסיקוול של ההוביט, במובן עמוק של המושג ובניגוד לדעה הרווחת שמדובר בסוג אחר לגמרי של ספרים. ההרצאה התפרסמה גם כמאמר באתר נומינור. מאמר נוסף, "מהזריחה עד השקיעה", (המבוסס על הרצאה שלא צולמה) הוא סוג של המשך להרצאה זו ומציג עוד קשרים עמוקים בין הספרים.

אנטי מלחמתיות בשר הטבעות (מיתופיה 2014):

הרצאה שניתנה באוגוסט 2014, כחלק מרצועת תוכן שעסקה בציון מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שטולקין לחם בה ושהשפיעה עליו עמוקות. בהרצאה ניסיתי להציג מספר תפישות לגבי המלחמה כפי שהן באות לידי ביטוי בדמויות שונות בשר הטבעות, ולעמת אותן מול התפישות שהתקיימו ביחס למלחמה ההיא, תוך הצבעה על האמירות האנטי מלחמתיות העולות מראייה זו. זאת כמובן בניגוד לתפישה הרגילה הרואה בספר קידוש של מלחמת בני אור בבני חושך.

בין מריאן ואיאוון (עולמות 2015, הרצאה משותפת עם נבט טחנאי):

הרצאה משותפת עם נבט טחנאי שניסתה להציג את הדמיון בין דמותה של איאוון בשר הטבעות ושל מריאן ב"על תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטן. קצת ניסיון לקשר בין שתי יצירות אהובות, ובעיקר ניסיון להתבונן בדמותה של איאוון מנקודת מבט אוהדת ושאינה רואה בה ביטוי לעמדות שוביניסטיות מצד טולקין.

התמודדות בכישלון ובבלתי נמנע (מיתופיה 2017, פאנל בהנחיית יואל ואינגר ובהשתתפות ארזה סטימצקי וורה שיכלמן):

פאנל שנסב סביב שאלות כמו מהו כישלון בעיני טולקין, האם פרודו נכשל, וכו'.

סולמות ומיתרים (וכוכבים) (אייקון 2017):

הרצאה לא טולקינאית לשם שינוי, שהציגה מספר דוגמאות לתופעות הקשורות במוסיקה שהן על הגבול בין הרציונלי והלא רציונלי (ולעתים חוצות אותו). תוך תהייה האם האמונה שלנו שלנו בתופעות כאלה גורמת לנו לחוות אחרת את המוסיקה או שרק האלמנטים שיש להם תוקף ממשי הם הרלוונטיים.

הטבעת האחת: על טבעת הניבלונג של ואגנר (מיתופיה 2018):

הרצאת מבוא (לא טולקינאית) על טבעת הניבלונג, אחת היצירות הכבירות ביותר בתרבות המערבית.

הטבעת השניה: בין שר הטבעות וטבעת הניבלונג (מיתופיה 2018):

הרצאה על הקשר בין הטבעת של ואגנר ובין זו של טולקין, כולל עמידה על שלל נקודות דמיון בין הטבעות ומעבר להן, הקשר המשותף למיתוסים נורדיים, והתמודדות עם שאלת יחסו של טולקין לואגנר, החל מדוגמאות שבהן ניתן לראות את ואגנר מקור השראה וכלה בדוגמאות שמבטאות פרודיה של טולקין על ואגנר.

דוקטורט/מאסטר וכו'

אני מתקדם טכנולוגית לאט אז לקח לי כמה שנים ליצור קובצי פדפ של המאסטר והדוקטורט שלי, ועכשיו סוף סוף העליתי על דעתי להעלות אותם לרשת במקום לשלוח במייל למי שמבקש.

אז הנה הקבצים:

  1. עבודת המאסטר שלי (על פרקי רונדו אצל מוצרט ושילוב צורת הסונטה בהם, נכתבה ב1996 בהנחיית נפתלי וגנר):

טקסט

  1. עבודת הדוקטורט (ניתוח צורני שאפתני למדי שמשתמש בטכניקות גנרטיביות, הוגשה ב2006 וגם היא נעשתה תחת ההנחיה של פרופ' וגנר). לעבודה שני חלקים, טקסט וניתוחים (החלק השני לא כולל את הדוגמאות המוסיקליות בתווים כי הן לא נסרקו אלא צולמו והודבקו לטקסט המקורי):

טקסט

ניתוחים

אונס ועבירות אחרות באופרות של מוצרט-דה פונטה

זה איזשהו פרוייקט שמסתובב לי בראש כבר כמה שנים ומן הסתם משהו מסודר כבר לא יצא ממנו. אבל הוא כן מפרנס סידרת פוסטים בפייסבוק בהתהוות. אז מכיוון שלינקים בפייסבוק זה לא כיף בינתיים אני מקבץ אותם כאן לסוג של פוסט מתעדכן.

התיכנון בסופו של דבר הוא לעבור על שלוש האופרות הגדולות של מוצרט לטקסטים של לורנצו דה פונטה: נישואי פיגרו (1786), דון ג'ובאני (1787), וכך עושות כולן (1790), ולהציג את שלל סצינות האונס, הטרדה מינית, ביזוי של נשים ושאר מרעין בישין שקורים בהן. מן הסתם כשאגיע ל"כך עושות כולן" גם יידרש דיון בהאם האופרה הזו משתלבת במסר הפמיניסטי הכללי או שכפי ששמה רומז היא בעצם יצירה שוביניסטית שלועגת לנשים.

ובלי קשר לפוסט אפשר גם לעיין בפוסט הזה שמדבר על אופרה כמדיום פמיניסטי באופן כללי.

דון ג'ובאני

דונה אנה והאונס האלים בידי זר.

צרלינה וה-date rape.

דונה אלווירה ואונס על ידי התחזות.

סצינת הפסל והאירוניה של "הוא בעצם ביקש את זה".

לנישואי פיגרו וכך עושות כולן הפרוייקט הזה לא כל כך הגיע, אבל מאז תיעלתי את המרץ שלי לכיוונים אחרים וכל נושא האופרה עבר לעמוד הפייסבוק שיצרתי בשם "אופרה בחודש". ספציפית כאן וכאן דנתי ב"כך עושות כולן", אם כי מבלי לדון במפורש בנושא ה"אונס דרך התחזות" שחשבתי במקור להתמקד בו.

טיול משפחה לאיסלנד

חזרנו מטיול של שבועיים באיסלנד באמצע אוגוסט ונראה לי רעיון טוב לסכם קצת את הטיול, גם למעננו וגם למי שירצה לשקול טיול לאי המופלא הזה. אז הנה סיכום קצר (שהתארך) מלווה בתמונות ושאר חוויות.

20160809_135931

כמה הערות מקדימות וכלליות:

1. איסלנד מופלאה מופלאה מופלאה. ללא ספק הטיול הטוב ביותר שהיה לי (לא כולל הנסיעות המשפחתיות ברחבי ארה"ב שחוויתי כילד בן שנתיים ואני לא זוכר מהן כלום). אין דרך להתחיל בכלל לתאר את חווית היופי המתמשכת, והתמונות שאביא כאן יהיו ניסיון דל לתיאור כזה. ולמען הסר ספק – לדעתי היא גם ידידותית להפליא לילדים והטיול מתאים גם לילדים קטנים מאוד (אנחנו היינו עם בת שנתיים וחצי פעילה וקשקשנית). אם לנסות לתאר על קצה המזלג – דמיינו ארץ שיש בה את כל נופי הטבע הרגילים של הרים, אגמים, מפלים ונהרות, והוסיפו לה מחד את הקרחונים ושאר המאפיינים של האזור הארקטי ומאידך את התוצאות הישירות של מקום שיושב על מפגש בין לוחות טקטוניים, שכל הנוף שלו בנוי על סלעים געשיים כאלה ואחרים, שהחול בו שחור, ושיש בו נהרות חמים ובריכות בוץ מקפצות ואדים מסתוריים שעולים לפעמים מהאדמה (וגם גייזר פעיל אחד לפחות).

2. אולי הדבר שהכי הפתיע אותנו בטיול זה הנגישות וקלות ההגעה למרבית המקומות, מה שהופך את האי כאמור ליעד מצוין למשפחות. למרבית האתרים ניתן להגיע ברכב ופשוט לחנות לידם, אין שום בעיה להזמין באינטרנט כרטיסים ליעדים (וגם רצוי מאוד לעשות את זה), ולמעשה אפשר להסתובב כמעט ללא כסף מזומן כי אפשר לשלם על הכל בכרטיס אשראי (אפילו על דמי כניסה לשירותים, במעט המקרים שנגבו כאלה). באופן כללי, נראה שאיסלנד עוברת תהליך פיתוח מאוד משמעותי.

3. ואם מדברים על הזמנות – מאוד חשוב להזמין מראש כרטיסים לכמעט הכל. ללגונה הכחולה הסתבר לנו למשל שהיינו צריכים להזמין משהו כמו שלושה ימים מראש (בדיעבד יצא לא נורא שפספסנו אותה אבל עדיין), כנ"ל המעבורת לאיי וסטמן, או הליכות על קרחונים או הרבה אטרקציות אחרות. גם למוזיאונים עדיף לקנות כרטיסים באינטרנט כי זה לעתים נותן הנחה כלשהי. וזה עוד לפני שנכנסים לסוגיית הדיור – אנחנו התחלנו להתארגן על הזמנת מקומות לטיול באוגוסט בחודש מרץ, והסתבר שזה היה מאוחר מדי וכבר היו מעט מקומות זמינים בחלק מהאזורים.

3. הנסיעה שלנו הייתה בהרכב משפחתי מלא, כולל שלושה ילדים שהצעירה בהם היתה פעוטה בת שנתיים וחצי. בחרנו גם להימנע מהמסלול של הקפת האי כולו ונשארנו רק בצד הדרומי שלו. זה אומר שהסיקור כאן יהיה כמובן חלקי מבחינה גיאוגרפית, וגם מבחינת האטרקציות שאפשר לחוות – לא הלכנו על קרחונים, לא רכבנו על סוסים, לא נכנסנו ללוע הר געש ולא יצאנו לשיט חיפוש לוויתנים (ויש עוד הרבה דברים אחרים שלא עשינו). זה רק מעיד עד כמה עוד אפשר לחוות את איסלנד בהרבה דרכים מגוונות, אבל גם כמה למשפחה די נעבאכית כמונו עדיין יש שלל אופציות וחוויות שאפשר לחזור איתן.

4. בהיערכות לטיול, הוזהרנו שלמעט הכביש הטבעתי שמקיף את האי, מרבית הדרכים יהיו דרכי עפר סלולות במידה כזו או אחרת של הקפדה, ויש כבישים רבים שיטלטלו אותנו כהוגן. לפיכך נערכנו ושכרנו רכב 4X4. בדיעבד, ונראה שזה עוד סימן לתהליך הפיתוח שהאי עובר, רובם המוחלט של הכבישים היו כבישי אספלט סלולים שלא הצריכו שום נהיגה מיוחדת (הכביש הראשי עצמו הוא כביש מצוין, אם כי דו-נתיבי בלבד שמצטמצם לעתים לנתיב אחד בגשרים מעל נהרות). ישנם כמובן כבישים מאתגרים מאוד (כבישי F), מהסוג שמאלץ לחצות נהרות ולקפץ מעל בורות, אבל לא נזקקנו לכאלה ולא היינו מעוניינים להעמיד את יכולות הנהיגה שלנו בהם. עדיין, ההמלצה לקחת רכב 4X4 תקפה, גם בגלל שלעתים כן מגיעים לדרך שלא נסללה כהלכה עדיין, וגם כי זה מאפשר גמישות במסלולים שמותרים רק לרכבים כאלה (גם אם הם בסופו של דבר הם דרכי עפר סבירות בהחלט).

5. לעניין המחיר: איסלנד יקרה למדי, וכמובן שהיא תהיה יעד יקר יותר מיעדים כמו יוון או סלובניה, גם מבחינת מחיר הטיסה וגם מבחינת השהות. אטרקציות למיניהן, כמו הליכה על קרחון או יציאה לשיט, יעלו למשפחה מאות שקלים לכל הפחות. עדיין מדובר בטיול שיהיה מן הסתם פחות יקר מנסיעה דומה לארה"ב, ולטובת איסלנד יש לציין שברובם המוחלט של אתרי הטבע הכניסה היא חינם. בנוסף, מי שנוסע עם ילדים יכול להתנחם בכך שבמקומות רבים ילדים נכנסים חינם או זוכים להנחות משמעותיות, הרבה מעבר למה שאנחנו רגילים לו.

6. מן הסתם כשנוסעים למקום שבחורף אפשר לראות ממנו את הזוהר הצפוני, דאגה עיקרית היא מזג האוויר.   עבורנו הוא היה כמעט אידיאלי – בסביבות ה10-15 מעלות, לעתים אף יותר מזה, ומשהו כמו חמישה ימים גשומים לאורך טיול של שבועיים. כמובן שהיו גם מקומות קרים יותר, כצפוי ממדינה שיש בה קרחונים או מקומות שמתהדרים בתואר כמו "The windiest place in Europe". מצד שני, על פי עדויות תושבי המקום זה היה קיץ חם במיוחד כך שאולי התמזל לנו מאוד המזל. בכל אופן, אם אחד החששות טרום הטיול היה למצב מתמיד של קור וערפל, החשש הזה התבדה לחלוטין.

7. האוכל באיסלנד, לטעמנו לפחות וככל שיכולנו להתרשם, היה טוב מאוד. למעשה לא היתה לנו אף נפילה קולינרית במהלך הטיול. מן הסתם יהנו ממנו יותר חובבי הדגים, ולטבעונים או שומרי כשרות עלולה להיות בעיה למצוא מסעדה הולמת. המחירים גם כאן יקרים למדי (מנה עיקרית טיפוסית תעלה מעל 100 ש"ח, למשל). אבל זה מתקזז גם עם המרקים המעולים והנדיבים, שיכולים לשמש בהחלט כמנה עיקרית לבעלי קיבה לא גדולה, וגם עם מנות הילדים, שבניגוד לגישת הספגטי-ברוטב-עגבניות הישראלית, היו ברוב המסעדות פשוט מנה מוקטנת (בגודל ובמחיר) של אחת המנות העיקריות. מה שכן, כדאי לזכור שבאזורים רבים של איסלנד יהיה קשה למצוא מקום לאכול (עד הכפר הבא) וכדאי לקחת את זה בחשבון כשמתכננים את הטיול.

8. ואם דיברנו על מחירים, אז כמובן צריך לציין את החריג האיסלנדי הבולט ביותר, שהוא גם התחביב הלאומי האיסלנדי – בריכות השחיה. יש לפחות אחת כזו בכל יישוב שמגיעים אליו, ואמנם לא ניצלנו אותן רבות (רק פעמיים בכל הטיול), אבל מדובר בהחלט בתענוג מומלץ וזול.  לפחות באלה שאנחנו דגמנו  – אחת ברייקיאוויק ואחת בקפלאוויק, מדובר בקומפלקס משוכלל ומאובזר, שכלל כמה בריכות, מחוממות במידה כזו או אחרת, כולל בריכות ילדים גדולות ועמוסות שעשועים ומגלשות, ואם קצת קר  אפשר לצאת לטבול ב"אמבטיות" המחוממות עוד יותר שלצד הבריכה. מה שכן, כדאי להתעדכן בנהלים האיסלנדיים לגבי התקלחות לפני הבריכה כדי לא להיות מופתעים.

9. ועניין אחרון, האיסלנדים עצמם. זו כמובן התרשמות סובייקטיבית של תיירים שבאו לזמן קצר, אבל ככל שיכולנו להתרשם, מדובר באנשים חביבים להפליא ושמחים לעזור. מעבר למפגשים הרגילים, זכינו לכמה וכמה מקרים שבהם עשו מעל ומעבר לבוא לעזרתנו, החל מכך שסיפקו לנו טיולון בשדה התעופה במקום העגלה שהגענו איתה שנשברה, המשך בבובת הדולפין שקיבלנו ממוכרת נחמדה במוזיאון כי הילדה שלנו נבהלה ממנה והתחילה לבכות, וכלה בכך ששמו לב שהזמנו כרטיס למעבורת לתאריך לא נכון ותיקנו את זה ביוזמתם. ככלל, נראה שזו מדינה שמושתתת על אמון וזה הורגש לאורך כל הדרך.

ואחרי זה, הנה פשוט סקירה כרונולוגית של המקומות שהיינו בהם להתרשמותכם (שמרתי על הכתיב האיסלנדי כי ממילא אין לי מושג לא איך לבטא ולא איך לתעתק את מרבית שמות).

Gullfoss

זה הראשון משלושת האתרים שיחד מכונים "משולש הזהב". הראשון מבין שפע המפלים המדהימים שראינו בטיול, וללא ספק המרשים שבהם. ואם ידענו לצפות למפל מרשים, לא התכוננו לרסס שהמפל הזה יוצר, שמגיע לגבהים הרבה מעל גובה המפל. במגרש החניה גם זכינו להצצה על הצד הדרומי של הקרחון Langjökull, שלקראת סוף הטיול זכה לתפקיד משמעותי בהרבה.

 

Geysir

הקדקוד השני במשולש הזהב הוא סיבה מצוינת בפני עצמה לבקר באיסלנד, אם כי הגייזר שהעניק לתופעה את שמו כבר לא פעיל. יש באתר מספר גייזרים פעילים ובריכות מעשנות אבל היחיד שאנחנו ראינו מתפרץ היה Stokkur, שמתפרץ אחת לחמש דקות בערך ומייצג בכבוד רב את התופעה.

למרבה הצער אני לא מסוגל להעלות וידאו לבלוג הזה אבל מי שרוצה לראות יותר מתמונה מוזמן להציץ כאן.

 

 

וחוץ מזה היה גם גייזר תינוק שתמר אהבה במיוחד ושלא התפרץ אבל המים בו התנועעו ומדי פעם נתנו קפיצה קטנה.

גייזר תינוק

Þingvellir

הקדקוד השלישי של המשולש הוא אתר שבמרכזו שביל ארוך בין שני קירות סלעיים טבעיים, הצופה על נוף שבין היתר כולל את מה שהיה מקום המפגש של הפרלמנט האיסלנדי לפני כאלף שנה.

מלבד הנוף וההיסטוריה, האתר הוא גם אחת מנקודות המפגש בין שני לוחות טקטוניים (שקו השבר ביניהם הופך את איסלנד למקום כל כך מגניב ועתיר אירועים סיסמולוגיים). אז לא הצלחנו למצוא שילוט שיסביר בדיוק איפה נמצא מה, אבל עדיין נחמד לעשות פוזות סביב המקום שבו מתחיל השבר בין שני הקירות ולחשוב שרגל אחת נמצאת באירופה ורגל שניה באמריקה.

Landmannalaugar

למקום הזה הגענו כמעט במקרה והוא לא היה חלק מהתיכנון המקורי של הטיול. קיבלנו עליו המלצה חמה ממישהו שנסע בדיוק לאיסלנד עם המשפחה ושזכר אותו מטיול של לפני עשרים שנה כמקום מדהים במיוחד. עכשיו כשחזרנו אני שמח לאשר את ההמלצה ולהעביר אותה הלאה.

מדובר בשמורת טבע שיושבת מחוץ למרכז העניינים הרגיל על המסלול של כביש 1. ככזו, היא יחסית קשה להגעה. מי שינסה להגיע ברכב יעבור כבישי F "אמיתיים", בנסיעה שכרוכה בטילטול ובחציית נהרות, וזו חוויה שויתרנו עליה (והיינו מוותרים גם אילו היא הייתה בכלל אפשרית מבחינת תנאי השכרת הרכב). הדרך האלטרנטיבית להגיע היא באוטובוס. אנחנו הצלחנו למצוא אופציה של נסיעה בת שעתיים מתחנת האוטובוס של Hella (נסיעה באוטובוס מרייקיאויק נמשכת כארבע שעות). מדובר בנסיעה מטלטלת מאוד אבל עם נופים שווים ותצפית על הר הגעש Hekla, הגדול באיסלנד.

המקום עצמו הוא שילוב יוצא דופן של הרים צבעוניים, נחלים זורמים, שרידי קרח שלא הפשיר, סלעי לבה וחורים פולטי אדים באדמה , כל זאת בשלל מסלולי הליכה באורכים שונים. יש בשמורה גם אתר קמפינג ולמיטיבי לכת יש אופציה של טרק בינה ובין שמורה מומלצת אחרת, Þórsmörk, שבה לא היינו. אנחנו הלכנו כרגיל על המסלול הצנוע – טיול של כ4.5 ק"מ שעדיין נתן את מלוא תחושת הגיוון והיופי של המקום.

המסלול השאיר זמן לטבילה במעין החם שנמצא ממש סמוך לאתר הקמפינג ולמקום שבו עוצרים האוטובוסים. המים הבוקעים מן המעיין חמים מאוד וככל שמתרחקים ממקור המים פחות חמים וכל רוחץ מוצא לו את המקום שבו הכי נעים לו. כאן למדנו (לפחות שלוש החמישיות שנכנסו למים) שכשהמים חמים, לא משנה כמה קר בחוץ.

Vestmannaeyjar (איי ווסטמן)

זו קבוצה מגניבה מאוד של איים געשיים מדרום לאיסלנד, שאפשר לסכם את הטיול אל האי הגדול בה (Heimaey) בשתי מלים: הרי געש ופאפינים (באנגלית זה באמת יוצא שתי מלים). ניתן לצפות מהאי (בקושי רב) באי חדש לגמרי, Surtsey שמו, שנוצר ב1963 מהתפרצות הר געש תת ימי, אבל עיקר העניין הוא בהתפרצות אחרת מ1973 שכיסתה חלק ניכר מהאי והפכה אותו לסוג של פומפיי מודרנית.

אל האי ניתן להגיע במעבורת (שיוצאת מLandeyjahöfn) בשיט שלוקח כחצי שעה. חשוב להזמין כרטיסים מראש כי הם עלולים בהחלט לאזול. ניתן להעלות מכוניות על המעבורת. אנחנו בחרנו להימנע מכך וקצת התחרטנו על זה (אבל על כך בהמשך). בדיעבד, הייתי מתכנן את הטיול באי כטיול ליומיים עם רכב, וכך מכסה את כל אפשרויות הטיול ובלי לחץ זמן.

כאמור, בחרנו בטיול רגלי, וראשיתו בין סלעי הלבה שיצרה ההתפרצות של 1973 ובניסיון להעפיל אל ראשו של הר הגעש שגרם לכך. מדי פעם נעצרנו ליד שלט כזה או אחר שסיפר על המבנה שהיה ממוקם כאן ועכשיו קבור מתחת לעשרה מטרים של סלעים. נאלצנו לנטוש את הטיול הזה אחרי שהבנו שהוא בעצם ייקח את כל היום ואחרי קריאות "אני רעבה" מצד הפעוטה. כך לא הגענו לא לפיסגת הר הגעש ולא למוזיאון המסקרן של הבית שנחפר ושוחזר מתוך הלבה.

אחרי ארוחת הצהריים, בחרנו בדרך אלטרנטיבית של סיור ממונע ומודרך, ובדיעבד זו היתה החלטה טובה ומאוד מומלצת למי שלא מגיע ברכב. בסיור של שעתיים בערך כיסינו שלל אתרים באי שלא היינו מגיעים אליהם אחרת, ולמדנו רבות ממדריך בן האי (שכאן ניתן לראות אותו מדגים את מיומיונותיו על קיר אימון שבו לומדים כל בני האי כיצד לטפס על צוקים בעזרת חבלים כדי לחפש ביצי ציפורים – נוהג מקובל אצל יושבי האיים).

20160810_140209

הבונוס הגדול של הסיור היה הפאפינים, החיקוי האיסלנדי לפינגווין שכל חנות מזכרות עמוסה בו לעייפה. מסתבר שהם מקננים בצוקים ולא קלים לצפיה. בזכות הסיור הגענו לביקתת צפרות שאיפשרה צפייה מקרוב ומרחוק במאות פאפינים בים וביבשה (ולטענת המדריך, גם בכלב ים אחד).

הסיור הסתיים באקווריום המקסים של האי, ושם זכינו להפתעה נוספת בדמות פאפין הבית בן החמש של המקום. מסתבר שאלפי גוזלי פאפינים מגיעים כל שנה אל העיר במקום אל הים, וילדי העיר מחזירים אותם לחוף בטוח. נוצותיו של הפאפין הזה לא הבשילו ולא ניתן היה להחזיר אותו לים, ולכן הוא הובא למוזיאון והפך בו לבן בית. הילדים קיבלו צילום עם פאפין על הראש ואני זכיתי לנשיכה ידידותית ממנו.

(עידכון עצוב, אוגוסט 2018: מסתבר שהפאפין החמוד הנ"ל הלך לעולמו)

Seljalandsfoss

המפל המגניב הזה נמצא ממש על כביש 1 בכיוון Vik, וקשה שלא להבחין בו ולעצור בחניה שלידו. ייחודו של המפל בכך שניתן ללכת במערה מאחוריו, לספוג שלל רסס ולהירטב במקצת (קראנו באינטרנט תיאור שהיה מוגזם בעליל שמי שלא מגיע עם הגנה הולמת יצא ספוג לחלוטין), וכמובן שהוא גם מספק שלל הזדמנויות צילום.

מהמפל מוביל שביל לעוד שני מפלים סמוכים, אחד מהם במערה קסומה.

סליינפוס6 המפל במערה

Dyrhólaey

הלינה שלנו לפני היציאה מערבה היתה ליד Vik, מקום שמצטיין בחופים יפים עתירי חול שחור וצוקים, שגם מהם אפשר לצפות בפאפינים. מכל זה דגמנו בבוקר את צוקי Dyrhólaey, שבשחור-שחור שלהם היו ניגוד מצוין ללבן הבוהק שאיתו סיימנו את היום. אני אפילו חשדתי שראיתי פאפין אחד מסתתר בשיחים, אבל אין לי ראיות לבסס את זה.

Skaftafel

אם אפשר לציין אכזבה משמעותית אחת מהטיול, זה המקום הזה, קצת בגלל אילוצים וקצת בגלל תיאומי ציפיות. מדובר באתר הנמצא בקצה הקרחון Vatnajökull, הקרחון הגדול ביותר באיסלנד ואחד הגדולים באירופה. למרבה הצער דגמנו ממנו מעט מאוד, גם ובעיקר בגלל שהגענו אליו כשהילד האמצעי מעלה חום ל39 מעלות ותחת השפעת אקמול. ככל הנראה אפשר לצאת ממנו לטיולים רגליים ארוכים יותר או פחות ולנסות הליכה על הקרחון, אבל אנחנו הסתפקנו במראות מתוך האתר (שלא היו מרשימים במיוחד), ובטיול רגלי קצר אל שיפולי הקרחון. מלבד המסלול הזה אמור להיות גם מסלול של כשני ק"מ אל מפל משושים יפה, אבל הוא נאלץ להצטרף לרשימת הדברים שרצינו לעשות ובסוף לא יצאו.

נשים תמונה אחת למען הפרוטוקול ונעבור ליעד הבא, שפיצה אותנו על האכזבה הזו מעל ומעבר.

20160812_140239

Jökulsárlón

זו היתה נקודת הקצה המזרחית בתיכנון הטיול שלנו, שאחריה שבנו לכיוון מערב ואל רייקיאויק וסביבותיה. זו גם היתה פיסגת הטיול ואחד המקומות היפים ביותר שהייתי בהם מעולם. המקום הוא לגונת קרחונים, שנוצרה (החל מראשית המאה העשרים, לפי ההסבר שקיבלנו), כשקרחון שהגיע כמעט עד הים בתקופות ההתקררות הגדולות החל, עקב הקירבה לים, להינמס. בלגונה צפים שברי קרחונים שמתנתקים מהקרחון הגדול, חלקם (אלה שהתהתפכו מתוך המים לפני זמן קצר) בצבע כחול עז.

מי שרוצה לדמיין את יפי המקום – שיחשוב על שברי הקרחונים הצפים הללו, כשברקע בצד אחד הקרחון עצמו וממול נוף של הרים מושלגים.

ועוד תמונה אחת של תמר ושבר קרחון שהגיע לחוף:

20160813_105257

הרשינו לעצמנו לנצל את אופציית הטיול בסירה בין הקרחונים, ובין היתר זכינו לטעימת קרח משפחתית.

20160813_114849

 

Kirkjubæjarklaustur

הכפר עם השם המעניין הזה הוא נקודת העצירה וההצטיידות העיקרית בין ויק ובין היעדים במזרח. בילינו שם לילה אחד במסע מערבה מה שגם איפשר קצת לשוטט בו ובמפליו.

 

עוד באזור הכפר מצאנו את "רצפת הכנסיה", שנקראת ככה מסיבות מובנות למרות שכנראה לא היתה שום כנסיה במקום הזה – מדובר בתצורת משושים של בזלת שנוצרה באופן טבעי לחלוטין.

20160813_175451

Skógafoss

זה עוד מפל מרשים מאוד שנמצא ממש על כביש 1 (וקרוב מאוד לSkogar Museum שיתואר בהמשך). כפי שניתן לראות בתמונה, אפשר לא רק להתקרב אליו אלא גם לטפס במדרגות לתצפית מלמעלה. למרבה הצער, בשלב הזה היינו בדרכנו למקום הלינה הבא עם ילד שוירוס החום שלו משלשום התחלף בוירוס הקאות, כך שרק נעצרנו לידו לצילום החטוף הזה והמשכנו הלאה.

20160814_122942.jpg

Hveragerði

זהו כפר הנמצא על כביש 1, כארבעים דקות מרייקיאויק. הוא ממוקם באחד האזורים הפעילים ביותר מבחינה גיאו-תרמית, מה שהופך אותו ליעד ביקור ראוי בהחלט. בין היתר אפשר לאכול בו במקומות שמגישים אוכל שנאפה באדמה החמה (מה שעשינו) או ללכת למקום שמדמה רעידת אדמה (מה שלא עשינו). אמורים להיות בו גם גייזרים קטנים שמתפרצים מספר מועט של פעמים ביממה, אבל אותם לא מצאנו.

במרכז הכפר יש פארק גיאו-תרמי קטן שהתחלנו בו את הביקור, ובלב די שלם ההמלצה שלנו היא להימנע מכך. יש בו כמה גימיקים כמו שיחי בננה או קפה שמגודלים בתנאי חממה, וביצים רכות שאפשר להכין במים החמים (או בתחליף מכני יותר), אבל הבריכות שבו התרוקנו ברעידת אדמה והאתר כולו הוא קטן ולא מאוד מעניין. נראה שעדיף בהרבה לטייל באזור שמחוץ לכפר, שגם בו יש נחלים חמים ושלל אדים שעולים מן האדמה.

היעד המרכזי בטיול מחוץ לכפר הוא הנהר החם שאפשר להתרחץ בו. המסלול הוא כשל שלושה ק"מ ונראה קל למדי. למרבה הצער, זו היתה הפעם היחידה בטיול שגשם קטע לנו תכניות באמצע ואילץ אותנו לחזור בבגדים ספוגי גשם למקום החניה.

מה שבכל זאת הספקנו להשיג מהטיול הזה זה את בריכת הבוץ הזו, המרשימה ביותר שראינו בטיול.

ezgif-4130477167

רייקיאויק (מרשה לעצמי כתיב עברי אחד…)

ברייקיאויק לנו ארבעה לילות, ששימשו קצת למנוחה וקצת למוזיאונים וקצת לרכישת מזכרות ובעיקר ליציאות החוצה, אבל העיר עצמה התגלתה כיפה וחמודה אז מגיע גם לה תיעוד.

באגם עצמו היתה מזרקה שנראתה קצת כמו שילוב חיוור של זו באגם ז'נווה ושל גייזר, אבל כשהתקרבנו קיבלנו אפקט קשת שהפך אותה למוצלחת בהרבה.

20160815_181540

וכמובן אי אפשר בלי הקתדרלה. לא הצלחנו למצוא את הזמן לעלות לראש המגדל (ובבוקר התורים התגלו כנוראיים למדי), אבל גם מלמטה היא היתה מרשימה למדי גם אם לא גותית במיוחד.

 

Hafnarfjordur

זו הדיס-המלצה השניה של הטיול. באחד הספרים שלקחנו העיירה הזו, מעין פרבר של רייקיאויק, תוארה כמקום קסום שתושביו מאמינים באלפים ויאפשר לילדים לתור אחריהם. בדיעבד מצאנו מקום אפרורי למדי, בלי פנייה של ממש לתיירים, אבל עם פארק ירוק ושופע מים באמצעו שסיפק תעסוקה לשעה בערך.

20160817_101709

 

Krýsuvík

בכל רחבי איסלנד אפשר לדגום נהרות חמים או אדמה מעשנת, שסתם ככה מופיעים לצד הכביש. אבל האתר הזה מיוחד בריכוז שלו של אדמה מבעבעת, מים מקפצים וסירחון כללי של גופרית (שהאמצעי שלנו סבל ממנו במיוחד) והוא מבחינתי היה אחד המקומות הכי מגניבים ו'איסלנדיים' בטיול. הדרך אליו יפה אף היא, וחלקה עדיין לא היה סלול לגמרי (אבל בלי בעיה מיוחדת לרכב), ועברה דרך אגם יפה ששווה עצירה אף הוא.

תמונות של האתר יתקשו לתאר את הייחודיות שלו, ואם את הריח אי אפשר (וגם לא כדאי) לבטא בצילום, הבאתי כאן מקבץ גיפים שקצת יכניסו לאווירה האמיתית שלו.

Víðgelmir

זו מערת לבה, שנוצרה לפני כאלף שנה במהלך התפרצות הר געש. יש כמה כמוה בשדה לבה ענקי אבל האחת הזו נמצאת בבעלות פרטית ומתקיימים בה סיורים בתשלום שצריך להירשם אליהם מראש (ולמרבה הצער מוגבלים לגיל ארבע ומעלה).

lava4.jpg

בין היתר, הסתבר לנו שיש נטיפי לבה, שלבה נוזלית נראית כמו שעווה מומסת ושהיא מגיעה בשלל צבעים.

אלטרנטיבה אפשרית למערה היא טיול למערת קרח (מלאכותית) שנחפרה בתוך קרחון Langjökull הסמוך, שאפשר לראותו גם מאתר מערת הלבה. אז לקרחון עצמו לא הגענו אבל הנסיעה לכיוונו סיפקה שלל נופים פראיים. זו גם היתה הנסיעה היחידה שלנו בדרך שהיתה אסורה על רכבים שכורים שאינם 4X4.

 

Hraunfossar

קינחנו את המסע צפונה באותו היום באחרון המפלים של הטיול (ולידו מפל נוסף), הפעם מים היוצאים מן האדמה על הסלע הגעשי ויוצרים רצף מפלונים ונשפכים אל הנחל.

Hvalfjörður

הפיורד הזה (מכונה גם פיורד הלוויתנים) הוא פיורד קטן יחסית וקרוב לרייקיאויק בצד המערבי של האי. ניתן לחצות אותו במנהרה (מה שעשינו בכיוון הלוך) או לנסוע סביבו ולהינות מהמראות. בקצהו ניצן לצאת לטיול למפל Glymur, שהוא המפל הגבוה ביותר באיסלנד (אבל לא עשינו זאת). אנחנו דגמנו אותו במסע חזרה לרייקיאויק מאזור Husafel, וזה שהיינו רעבים ותרנו נואשות אחרי מסעדה לא הותיר הרבה אפשרויות מלבד כמה תמונות חטופות שלא שיקפו את יפי המסלול.

20160818_193927

Miðlína (ידוע גם כ"Lucky Leif Bridge" או כגשר בין היבשות)

שלושת המקומות האחרונים נמצאים בחצי האי Reykjanes, שבו נמצא גם שדה התעופה של Keflavik ואליהם הגענו בסוף הטיול. המקום הראשון מזכיר את Þingvellir (הקדקוד השלישי של משולש הזהב) אך הוא קטן מימדים בהרבה, ושם יש שילוט ברור היכן מסתיים הלוח האירואסייתי והיכן מתחיל הלוח האמריקני ואפשר לחצות גשר ביניהם ולהרגיש שעברת מיבשת ליבשת. מלבד זאת המרווח שבין הלוחות התגלה כארגז חול ענקי וסיפק שלל שעשועים לילדים מכל הגילאים.

הלגונה הכחולה

הלגונה הכחולה היא אתר ספא במרכז חצי האי שסמוך למפעל גיאו-תרמי שמספק לו את המים החמים. כל ספרי התיירים מזכירים אותו כאתר חובה, וכאמור לא יצא לנו לבדוק האם מדובר במלכודת תיירים או במקום שמצדיק את השם שיצא לו כי לא השגנו אליו כרטיסים (בדיעבד לא יצא נורא כי הרווחנו ביקור נוסף בבריכת שחיה). אבל לא התאפקנו והצצנו על המקום מבחוץ, ומסתבר שהאיסלנדים הנחמדים סידרו שם שביל טיול קצר וגם מים (אמנם קרים). והסתבר לי גם שבאמת יש שם למים צבע כחול, גם אם משונה במקצת.

20160820_135728

Garðskagaviti

את הערב ה(כמעט) אחרון שלנו באי ציינו בפינה הדרום מערבית שלו, בשתיית שוקו מול המעין שקיעה ובצפייה בים ממרומי המגדלור שניצב על החוף.

כשלמחרת בצהריים הגענו אליו שוב, מתוך מטרה להינות קצת מהים שראינו אתמול, הסתבר לנו שיש באיסלנד גאות ושפל של ממש, ובמקום גלים שמלחכים את החוף מצאנו שלל צמחי ים שנחשפו, רצועת חול נוספת ואפילו קצת שברי מתכת שחשודים כחלקים מספינות שטבעו.

מוזיאונים

ברור שאף אחד לא מגיע לאיסלנד בשביל המוזיאונים, וגם הדגימה שלנו היתה חלקית מאוד, אבל פה ושם (בייחוד אם גשום בחוץ) נחמד לרכוש קצת תרבות וגם הילדים שמחו להחליף את הנופים בויקינגים ובלוויתנים. על האקווריום באיי וסטמן כבר דיברתי, והנה סקירה קצרה של שאר המקומות שדגמנו.

Skogar Museum

מוזיאון חביב, קרוב מאוד לSkogafoss ולמרגלות נוף יפהפה. המוזיאון כולל שני מבנים, באמת מוצגים מחיי האי – דיג, חקלאות, טוויה ואריגה, חפצי נוי ועוד,  ובשני תערוכה תערוכה מעניינת על התפתחות אמצעי התחבורה ואמצעי התקשורת.  אבל האטרקציה העיקרית נמצאת מחוץ – סדרה של בניינים הבנויים בסגנונות הבנייה שרווחו באיסלנד בתקופות שונות (נחמד לראות בית שנראה כמו בית מימי הביניים, עם גג דשא ודיר כבשים שמחובר למגורי האדם, ורק העיתון והרדיו שבפנים מסגירים את התקופה).

שלושת המוזיאונים הבאים היו ברייקיאוויק:

Whales of Iceland

מוזיאון הלוויתנים של ריקייאוויק מציג דגמים של עשרות מיני לוויתנים בגודל טבעי (עם כמה שלדים לגיוון) ומספק מידע עשיר בנושא.

Saga Museum

תערוכה של סצנות מתולדות איסלנד ושל דמויות שעווה המלווה במדריך קולי.  אטרקטיבי בעיקר לילדים חובבי ויקינגים (שיכולים גם להצטלם בפינת התחפושות הוויקינגיות ולהתנסות בלבישת שריון קשקשים כבד ולהחזיק נשקים מברזל).

שני המוזיאונים הללו קרובים מאוד זה לזה ולא מאוד גדולים. יכולים למלא ביחד כחצי יום.

The National Museum of Iceland

המוזיאון הלאומי של איסלנד מצדיק את שמו והוא אכן מוזיאון רציני ומעניין שמציג ממצאים מהעת העתיקה של איסלנד (אצלם המאה העשירית זה העת העתיקה) ועד המאה העשרים. יש בו גם פינה חמודה מאוד לילדים קטנים כשאלה מתחילים להשתעמם זה המוזיאון לפקוד אם בוחרים במוזיאון אחד.

(לא ממש צילמנו במוזיאון הזה אז התמונה היחידה שיכולתי להעלות היא של מתקן סודה סטרים כי שיעשע אותי איך ישראל הגיעה למוזיאון הלאומי של איסלנד)

Viking World Meuseum

במרכזו של המוזיאון, השוכן סמוך לשדה התעופה, ספינה ויקינגית משוחזרת ששימשה משלחת ששטה מאיסלנד לחופי אמריקה לרגל מלאת 1000 שנה להגעת הויקינגים לאמריקה. בנוסף היתה שם תערוכה על ההגעה לאמריקה ותערוכה על האלים הנורדים.

 

וכאן המקום לסיים. הספקנו עוד לעשות עצירונת בבריסל אבל על הביקור הקצר בעיר ואת כל מה שיש לנו להגיד על נמל התעופה אכתוב (אולי) בפעם אחרת.

20160810_153512

מוסיקה קלאסית לראשית האזנה

חבר ביקש ממני כמה המלצות מוסיקה קלאסית, למי שמעוניין להתחיל לשמוע. מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שאני מקבל בקשה כזו, חשבתי למסד את הרשימה למשהו רשמי ועל הדרך לחנוך את הבלוג הזנוח הזה.

הרשימה מסודרת לפי ז'אנרים, ובתוך כל ז'אנר פחות או יותר לפי סדר כרונולוגי. אין לי המלצות מיוחדות מה לשמוע קודם, אבל אם צריך לבחור נקודת התחלה הייתי מציע כיצירה ראשונה את הקונצ'רטו של מנדלסון (מס. 10).

אלה הקריטריונים שלפיהם נבחרו הקטעים:

1. נבחרו אך ורק קטעים שאני מכיר ואוהב (בדירוג שנע בין סתם אוהב ומאוד מאוד מאוד אוהב). זה אומר הרבה מוצרט-שוברט ומעט באך-ברהמס וסליחה על כך מראש.
2. השלאגרים המובהקים נשארו בחוץ – אין כאן את ארבע העונות או את הסימפוניה ה40 של מוצרט וכו'.
3. כן השתדלתי לבחור יצירות 'קלות' יחסית. לכן יש דבוז'אק ולא ברוקנר או מאהלר והבלתי גמורה של שוברט ולא הסימפוניה הגדולה שלו. חלק משמעותי מהיצירות כאן היו גם היצירות שאיתן אני התחלתי לשמוע מוסיקה קלאסית.
4. כל היצירות הן כסף בטוח בבנק – הן מפורסמות, חשובות ופופולריות. לא חושב שיש יצירה אחת כאן שחובב מוסיקה קלאסית יגדיר כגרועה או משעממת.

יש כאן נציגות יחידה למוסיקה של המאה ה20 (פולחן האביב המופתי והבלתי נמנע, וגם לגביו סעיף 4 לא לגמרי תקף), מהסיבה הפשוטה שהיה קשה לי למצוא יצירות מודרניות שעונות על כל הקריטריונים לעיל. אולי בעתיד אני אעשה רשימה נפרדת (וסובייקטיבית לחלוטין) ליצירות מאה עשרימיות אהובות עלי במיוחד.

אזהרה אחת לגבי הביצועים – בעיקרון נבחר הלינק הסביר הראשון מיוטיוב, כשפה ושם חיפשתי ביצוע ספציפי. אני לא מומחה בביצועים ונא לא לסמוך על הרשימה הזו בנוגע לביצועים מומלצים במיוחד.

ועכשיו למוסיקה (בתוספת מלל מועט ככל האפשר):

יצירות תזמורתיות (בעיקר סימפוניות ובלט אחד)

1. בטהובן, סימפוניה מס. 6, "הפסטורלית" (כמובן שהסימפוניות של בטהובן הן באופן כללי שער פתיחה מצוין, כל אחת עם מעלותיה וחסרונותיה)

2. שוברט, סימפוניה מס. 8, "הבלתי גמורה"

3. מנדלסון, סימפוניה מס. 4, "האיטלקית"

4. דבוז'ק, סימפוניה מס. 9, "מן העולם החדש"

5. סטרווינסקי, פולחן האביב

קונצ'רטי (תזמורת וסולן או מספר סולנים)

6. באך, קונצ'רטו ברנדנבורגי מס. 4 (גם החמישי מתאים, או לחילופין הקונצ'רטו שלו לשני כינורות)

7. מוצרט, קונצ'רטו לפסנתר מס. 20 (או לצורך העניין, כל קונצ'רטו אחר שלו לפסנתר, בייחוד אלה בין 17-24)

(הערונת – המוסיקה מתחילה אחרי שתי דקות בערך, אבל שווה להגיע לשם)

8. מוצרט, קונצ'רטו לקלרינט

9. בטהובן, קונצ'רטו לכינור

10. מנדלסון, קונצ'רטו לכינור

11-12. שומן וגריג, קונצ'רטי לפסנתר (אלה יצירות שונות כמובן. אני שם אותן ביחד כי הן לעתים קרובות מזווגות בצורה הזו)

מוסיקה לפסנתר סולו/פסנתר וכלי נוסף

13. בטהובן, סונטה לפסנתר מס. 21, 'ולדשטיין' (כמו כמעט כל סונטה אחרת שלו לפסנתר, בייחוד מאלה שזכו לכינוי כמו אור הירח או האפסיונטה)

14. שוברט, פנטזיה לארבע ידיים (לחילופין, אחד מאוספי האימפרומטו שלו)

15. סזאר פראנק, סונטה לכינור ופסנתר

16. וכמובן – שופן מכל הסוגים והמינים. בפורמט הזה קצת קשה להמליץ על משהו ספציפי מבין כל הולסים/נוקטורנים/מזורקות/פרלודים וכו', הנה שלוש דוגמיות:

הבלדה מס. 1

פולונז מס. 6, 'ההירואי'

נוקטורן מס. 1

מוסיקה קאמרית

17-18. מוצרט וברהמס, חמישיות קלרינט

19-20. שוברט, רביעיות מיתרים מס. 13, 'רוזמונדה' ומס. 14, 'המוות והעלמה'

21. מנדלסון, שמיניית מיתרים

מוסיקה ווקאלית (שלוש יצירות דתיות ומחזור שירים אחד)

22. פרגולזי, סטבת מאטר

23. מוצרט, רקוויאם

24. שוברט, 'מסע החורף' (מחזור שירים מופלא ומדכא, לצערי לא מצאתי לינק עם תרגום)

25. פורה, רקוויאם